<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ומתפללין תפלת המנחה ואומרים אתה אחד. אתה אחד ושמך אחד. בשחר קבלנו התורה בשבת והתפללנו ישמח משה על שם מתן התורה של אותה שעה. ובמנחה אנו אומרים להקב"ה, עכשיו ראית כי כל האומות לא רצו לקבל התורה, כי אם ישראל והם גוי אחד והם לבדם קבלו תורתך. אתה אחד ושמך אחד על שם והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ובא לרמז שלא יחשוב אדם לומר על ידי אותו פסוק כך יהיה בעתיד אבל עכשיו אינו כן, אבל גם עכשיו אתה אחד ושמך אחד בלב [נ"א כלב] עמך ישראל. וקרא מיירי לעתיד, לפי שאז יהיה אחד ששמו אחד לפני כל העולם ולא עכשיו. זהו רמז והוכחה שהוא ושמו הכל אחד. שאלמלא היו שני דברים לא היה יכול לומר ה' אחד ושמו אחד. שאם כן בכל סך שיש שם אלף אלפי אלפים תוכל לחשוב אחד אחד, כמו ואתם תלוקטו לאחד אחד, וגם שם לא אומר אחד אחד אלא לאחד, לפי כשלקט אדם ב' פעמים אחד וצרפם יהיו שנים. וגם רצה לומר אתה אחד ושמך אחד, לפי שכל אדם הוא בשלשה ענינים, ילד ובחור וזקן [וכן כל נברא]. אבל הקב"ה הוא בענין אחד. ושמך אחד, אבל לא כן בני אדם. דאמ' בתנחומא שלשה שמות נקראו לו לאדם. אחד שקראו אביו ואמו, ואחד שקורין לו בני אדם, ואחד שקונה הוא לעצמו. והקב"ה אינו כן. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. פסוק שלם הוא. ולכך מקצת נחותנאות שלך נתת כמו כן לעמך. וכמו שמפרש והולך.
ויש עוד לפרש אתה אחד ושמך אחד בא לומר שהקב"ה בוחר לעצמו עם אחד פעמים הרבה. אתה אחד ושמך אחד, אתה מובחר על כל אלהים ושמך מובחר על כל השמות. דאמרינן בתנחומא [במדבר י"ז] ה' אחד ושמו אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, דכתוב כי בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה. ברא הקב"ה הימים וברא השבת. דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם. בחר שנים ובחר בשנת שביעית. בחר שביעיות ובחר ביובל, דכתיב שנת החמשים. ברא ארצות ובחר ארץ ישראל, דכתיב ואת ארצי חלקו. בדא רקיעים ובחר ערבות דכתוב סולו לרוכב בערבות. ברא אומות ובחר בישראל. ברא שבטים ובחר בשבט לוי, דכתוב ובחר אותו מכל שבטי ישראל. והוא אמר למשה פקד את בני לוי כל זכר. ואינו מזכיר נקבה, מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים. ועכשיו אומר המתפלל הצחות, תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה לעמך נתת. תפארת זו בית המקדש. דכתוב ובית תפארתי [אפאר]. גדולה, כמו תרב גדולתי ותסוב תנחמני. וכתיב ביום ההוא אחל גדלך. עטרת דכתוב והיית עטרת תפארת. וגם זה ראיה לתפארתי. ישועה, דכתוב ישועתך אני. מנוחה, דכתוב ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ועוד אמר בזבחים מנוחה זו ירושלים. ובתנחומא [ויחי י"א] וירא מנוחה כי טוב מנוחה זו תורה. נמצא שכל מתנות נתנו לעמך בשם המיוחד, דכתוב והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה. יגל בלבו דכתוב ויחשבה לו צדקה ירנן על אותה בשורה. ירנן בפה דרנה היא יותר דכתיב אף גילת ורנן, וכתוב תרנן לשוני צדקתך. וכתוב ביצחק והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, וכתוב שם מיד ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. זהו רנן בפה. יעקב ובניו ינוחו בו. דכתוב אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. וקפל תחתיו כל ארץ ישראל. וכל שכן בניו שנחו ממש בכל ארץ ישראל. וינוחו בו מהדר אארץ ישראל שהיה אומר למעלה מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וזכו במנוחת ארץ ישראל בזכות האבות ובזכות מנוחת שבת, דכתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך.
ועוד יש לפרש אתה אחד ושמך אחד זה י-ה-ו-ה שהוא שם המיוחד. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שהוא כמו כן מיוחד לך, ולפיכך גדולה ועטרת ותפארת ישועה ומנוחה לעמך נתת, בשמך המיוחד אותן שהן לשמך. ופרשתי איך הן לשמו. ואפרשם עכשיו לישראל. תפארת ועטרת בשם המיוחד, דכתיב והיית תפארת עטרת ביד ה'. גדולה כמו כן דכתיב כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו וגו' ישועה דכתיב לישועתך קויתי ה'. מנוחה דכתוב ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו. קדושה דכתוב קדש ישראל לה'. נמצא שכל מתנות נתנו לעמך בשם המיוחד, דכתוב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה וכתיב לעיל מיניה ויבן מזבח ולא קרא בשם ה' כשאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת. וזהו דכתוב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. בשם השם, יצחק שהיה קרוב יותר עשה יותר כשנדר לו לשמו בשמו המיוחד. ורנן בפה דכתיב וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אני והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי. וכתוב מיד ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. נמצא שרנן אף בפה כיון שקרא בשם ה' שהוא שם המיוחד. וכתוב לשוני תרנן צדקתך. וכתוב רננו צדיקים לה' וזהו בו דמהדר לאברהם ליצחק וליעקב ובניו. יעקב שהיה יותר קרוב ובניו ממש היה להם בשמך נחו על הארץ בשמך המיוחד, דכתוב אנכי ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך זהו ממש יעקב ובניו, כי יעקב היה שוכב עליה וקפל כל הארץ תחתיו. ובניו ירשו ממנו את הארץ ונחו בה, דכתוב לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. ינוחו בו רצה לומר ינוחו במתנה על ידי שמו המיוחד שאמר אני ה' וגו' הארץ אשר אתה שוכב עליה. ועוד אמר' בדרש ע"ש המקום דכתוב ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה ורומז כאן המתפלל שאמר בו מקום הארץ וגם הק' שמו מקום שהוא נח בו. דאמ' בפרשת ויצא [בראשית רבה ס"ח ט'] למה מכנין שמו מקום, לפי שהוא מקומו של עולם. והביאו כאן לפי שאמר ישראל גוי אחד דאמר בפרקי דרבי אליעזר [פל"ה] ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, י"ב, להודיע שעתידין לצאת ממנו י"ב שבטים, ונעשו כולם אבן אחת להודיעו שכולן עתידין להיות גוי אחד [שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ]. מכלל שנאמר ליעקב כך. לכך היתה לו שמחה גדולה מכולם. אבל לא מצינו לפרש "בו" בשבת, שהרי בכל התפלה לא הזכיר שבת. אלא לפי שבשבת שהוא יום המנוחה ניתנה תורה, וזכו למנוחת הארץ דכתוב אל המנוחה ואל הנחלה, ולא רצו שום אומה לקבל התורה, כי אם ישראל. לכך חברו תפלה עם מנוחה זו. והולך ומספר שאר המנוחות, מנוחת אהבה ונדבה מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח. ולפי שנתת להם כל המנוחות האלו דין הוא שבמנוחה שלמה שאתה רוצה בה וזוהי מנוחת שבת, שאף אתה רצית לנוח בו, נאה לך שיכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, וגם לעשות חסד ומשפט, דכתוב כי באלה חפצתי נאם ה' ולכך יעשו חסד וצדקה עם מנוחתם של ישראל ושל שבת, להכיר כי מנוחתם מהם הוא.
ויש עוד לפרש מנוחת אהבה ונדבה על שם ונתתי פעולתם באמת ואמונה דכתוב וארשתיך לי באמונה מנוחת שלום דכתוב ובשלום תובלון וכתוב וישב עמי בנוה שלום השקט ובטח דכתוב בצדו השקט ובטח עד עולם. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. יש מפרשים אע"פ שהשבת היא יום מנוחה אימתי היא מנוחה שלמה להק' כשמקריבין את הקרבנות, שלא יהא בשבת שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן. וכששניהן מלאים אז המנוחה שלמה שאתה רוצה בה. וגם אמר על הקרבנות לרצון לכם. יש מפרשים אע"פ שהשבת מנוחה, אל תאמר אלך ואישן ואנוח ולא אצטרך לעשות לא חסד ולא צדקה. אין הדבר כן, שאין המנוחה שלמה אלא בשעה שהוא עושה חפצי שמים. וכתוב כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. ויש מפרשין עוד מנוחה שלמה אפילו מן המאמר, וזהו שאתה רוצה בה. כדאמרינן בפסיקתא מה הקב"ה שבת מן המאמר אף אתה שבות מן המאמר. יכירו וידעו בניך כי מאתך היא מנוחתם, ר"ל גם אתה רוצה שיכירו וידעו בניך שמצוה זו של שבת אינה כשאר מצות ואזהרות והתראות. שהרי כשאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא תרצח ולא תנאף לא [נאמר] למען יעשו כמוך, אבל מנוחה של שבת היא למען יעשו כמוך. ופסוק מפורש הוא כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעית שבת וינפש. נמצא שעל כן צוה לנו מצוה מיוחדת להודיע כי מנוחתם היא מנוחתו. והיינו דאמרינן [אבות פ"ה מ"א] בעשרה מאמרות שברא הקב"ה להודיע שיגע ששת ימים להפרע מהרשעים שמאבדין מה שיגע הקב"ה לעשות ולא נח עד יום השביעי. וזהו יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ועל מנוחתם יקדישו את שמך.
ועוד יש לפרש יעקב ובניו ינוחו בו כדאמרינן בבראשית רבה [י"א ז'] שאפילו אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת יירש את העולם במדה, שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, יירש את העולם שלא במדה. שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת. ולפי דכתוב ויחן את פני העיר אמר כאן ינוחו בו ששניהם פי' חסד להם. אברהם ויצחק שמחו על שבת בלב או בפה, אבל לא נחו בו, שאין כתוב שמירת שבת, אבל יעקב נח ועשה בו מנוחה, שקבע תחומין שלא ילך בשבת יותר מן התחום אע"פ שלא ניתנה תורה וכל שכן בניו אחר שעשה וקבע (אברהם) תחומין בודאי לא עברו בניו משם ואילך תחום שבת. ואף בבראשית רבה [ע"ט ו'] ויחן את פני העיר שקבע תחומין לשבת ממה ששמר יעקב את השבת. משמע שאברהם ויצחק לא שמרוהו. ויש עוד לפרש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו, כדאמרינן בספרי [האזינו שי"ב], כי חלק ה' עמו כך כשבא אברהם אבינו יצא ממנו פסלות, ישמעאל וכל בני קטורה, חזרו להיות רעים מן הראשונים. וכשבא יעקב לא יצאו ממנו פסלות אלא נולדו לו כל בניו כשרים כמותו, כענין שנאמר ויעקב איש תם. ואף יעקב בחר לו יה, זהו שנאמר לא כאלה חלק יעקב, אמר לו המקום לך אני נותן את התורה. שנאמר ה' מסיני בא. נמצא משתי דרשות אלו כי יעקב ובניו נחו בו. והקב"ה שהוא חלקם, וגם בתורה, שהמקום נתן להם תורה (שנתן להם המקום תורה). וזהו שמספר והולך גדולה ועטרת וכו' לעמך נתת. כי זכו לכל עטרות אלו מסיני. ולכך אמר אברהם יגל יצחק ירנן. כי רנה היא בפה וגילה בלב. ואע"פ שעשו והאלופים היו יותר רעים מן הראשונים, כמו שהבאנו למעלה. אע"פ כן סדר כך המתפלל לפי דאמר מיד שלאותה דרשה שמביא יעקב חבל נחלתו, מה חבל זה משלש, כך היה יעקב שלישי לאבות. וקבל שכר כולם. כשנולד יצחק מה הוא אומר, טובים השנים מן האחד כשנולד יעקב מה הוא אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ועוד יעקב ובניו ינוחו בו בשמו. שאמר ושמך אחד הוא, וזהו ה', וכדאמ' בתנחומא [מקץ ה'] אשרי שאל יעקב בעזרו, ולא אמר לאברהם ולא ליצחק, לפי שלא נצב לא על אברהם ולא על יצחק אלא על יעקב. שנאמר והנה ה' נצב עליו, אמר ר' סימון אין המלך ניצב על שדהו לא בזריעה ולא בחרישה ולא בעדירה, אלא כשהוא עומד עליה כשהיא בכרי של תבואה. כך אברהם עדר. שנאמר קום התהלך בארץ. יצחק זרע שנאמר ויזרע וגו' לא עמד עליהם, בא יעקב שהיה כרי של תבואה דכתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו עמד עליו, דכתיב נצב עליו. הוי אומר אשרי שאל יעקב בעזרו. ואני אומר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו זה יוסף, שברו של עולם, והיה הקב"ה מבשר ליעקב ששברו במצרים, דכת' וירא יעקב כי יש שבר במצרים וזהו אברהם יגל בלב שעדר את הארץ יצחק ירנן בפה שזרעה ועשה יותר. יעקב ובניו ינוחו בו שהרי ה' נצב עליו ועל יוסף בנו שקראו שברו של עולם. וי"ל כי על כן דכת' קדש ישראל לה' וקרא קדוש יעקב ולא אמ' אברהם ויצחק. ועוד יש לפרש אברהם יגל ויצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו כדאמר' בתנחומא א"ר שמעון עיקר שכינה בתחתונים היתה, דכת' וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן עד כי ישרים ישכנו ארץ ישכינו שכינה לארץ. נמצא אברהם שהורידו רקיע אחד יגל בלבו. יצחק שהורידו עוד רקיע ירנן בפה שהוא יותר, והוא משכו מששי לחמשי, ועדיין היה מחצי שבעה הרקיעים ולמעלה, שעדיין יש למטה ארבעה ולמעלה יש ג' רקיעין לבד. אבל יעקב שהמליכו ברקיע רביעי הורידו עד שלשה רקיעים סמוך לארץ ונשארו למעלה ארבעה. ולוי ועמרם וקהת בניו הורידוהו עד לארץ. נמצא שיעקב ובניו כולם ינוחו בו בשמו הגדול שהוא אחד, וזהו שאמ' אתה אחד ושמך אחד מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. שכל האומות סילקו את שכינתך עד רקיע העליון. ועמך המשיכו שכינתך עד שהיתה ביניהם. ואברהם התחיל תחילה ואח"כ יצחק ואח"כ יעקב ובניו שיעשוה כל. ואחר התפלה אומר צדקתך.
<h2>דף יא.</h2>
וטובלין במקוה או במים חיים. חוץ מן הזב שאינו טובל במקוה. ונראה דלכך הקפידה תורה על הזב לטבול במים חיים יותר מעל הנדה, לפי דאמ' בתנחומא [מצורע ט'] שהיו רגילים האנשים לראות תדיר דם נדות כמו הנשים, ומשבאה רחל ואמרה כי דרך נשים לי פסק נדות מן האנשים ולכך החמיר בטבילת האנשים והקל בנשים לעשות זבות כנדות. ולכך אמרה תורה להזהר מנדה שלא יהא הזרע מקולקל. דאמ' בתנחומא [מצורע א'] אמר ר' אחא אם שימש אדם עם אשה נדה ביום ראשון לנדתה הבן הנולד מהם לוקה לעשר שנים ליום שני לכ' שנים ליום שלישי לל' שנים ליום רביעי למ' שנים ליום חמשי לנ' שנים ליום ששי לס' שנים ליום שביעי לע' שנים, ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין. אבל זבה כנדה.
